היה פעם ילד בשם דונלד שאהב להטיל גומי מתוק. הוא נהג לבנות בועות גדולות בפיו שהיינו פוצצות בשума. ובכן, יום אחד אחר הצהריים החם, בזמן שדונלד אכל את הגומי שלו, משהו מצחיק קרה. הגומי נדבק בשערו במקרה! אבל זה היה בעיה מציקה וסilly מאוד להחזיק! דונלד עדיין הרגיש קצת מוטרד והיה זקוק לסיוע. עכשיו, הוא התקרב אל אימו וביקש ממנה עזרה להסיר את הגומי מראשו.[7] היא עזרה לו בזהירות, ובקרוב הגומי כבר יצא.
לאחר^K^uation המאומצת ההיא, דונלד הורה ללמוד את אמנות בניית הבועות. הוא תרגל ותרגל ואחרי זמן מה הצליח לעשות זאת בדיוק כמו שצריך. אם הוא יכול לבנות בועה גדולה [הוא היה כל כך גאה בעצמו]! הוא היה כל כך מתרגש להראות לחברים שלו מה למד. דונלד הראה לחבריו את כישרונותיו בבניית הבועות והם היו מופתעים ומשתאים! הקהל צעק לו, וזה גרם לו להרגיש עוד יותר מאושר.
כשהוא חזרב דרך הבקבוקים שעלו, דונלד למד מספר כללים חשובים על תקופת הבובות. הוא למד שבליפת בובות ממש בפני מישהו או לדבר עם בובה גדולה בפיו זה לא מתייחס. הוא רצה להיות חבר טוב ולא להפריע לאף אחד. דונלד גם למד שאחרי שהגמיש שלו נגמר, עליו להיפטר ממנו בצורה מתאימה. הוא לא רצה להשאיר את הסדרון למישהו אחר לטפל בו, לא, והוא רצה שהסביבה שלו תהיה נקייה גם כן.
אבל יום אחד, דונלד חווה אסון גדול של גמיש. הוא התלהב במיוחד, ניסה לבנות את הבובה הכי גדולה שהוא אי פעם בנה! אבל אז הגמיש פוצץ בקול גדול והתרסק על פניו ובגדיו. זה היה SUCH הבוהל מסורס! דונלד הרגיש די דביק, אם מעט מבושה. עליו להריץ ולהחליף בגדים חדשים ולטבול במים כדי לנסות להסיר את כל הגמיש מהעור ומשערו.
ברגע החרדני הזה, דונלד הבין כמה הוא רוצה להתאמן עוד יותר על הדבק שלו. הוא התחיל לנסות טעמים שונים של דבק — ענבים, אבטיח — ועבד על דרכים חדשות להפיח בועות. הוא אפילו התחיל לתת לחברים שלו מדריכים שימושיים על איך ללעוס דבק כמו מקצועי. הוא נתן עצה לחבריו והם באמת השמיעו אותה והשיגו ממנו!
דונלד אהב ללעוס דבק בועה זה כל מה שהיה לו. זו הייתה פעילות כיפית שbracht לו שמחה ושימחה את פניו. כל עוד הוא עקב לכללי הקטגורי של דבק, הוא היה בסדר, ותרה לא תכנס שוב למצב דביק.
EN
